הפטרת שמיני - פרץ עוזה

אברבנאל, מקשה:

השאלה הרביעית במה שסיפר ששלח עוזה ידו ויאחז בארון האלוקים, כי שמטו הבקר, ושחרה אף ה' בו ויכהו שם וימות; והנה עוזה היתה כוונתו רצויה ומחשבתו לשם שמים, כדי שלא ייפול ארון האלוקים מעל העגלה, ולמה המיתו האלוקים בחרון אפו על לא חמס בכפיו, ואין מרמה בפיו?

לשם יישוב קושייתו השווה את סיפור העלאת הארון (פסוקים א'-י"א) לסיפור בוא הארון לבית שמש (שמואל א', ו' י"ג-כ"א).

אברבנאל, מפרש שם:

יש מחכמינו שאמרו, שמרוב שמחתם (=של אנשי בית-שמש) פרצו לראות בארון ופתחו אותו לראות מה שבתוכו, ולפיכך נענשו...
ואפשר עוד לומר שהיתה מיתתם לפי שכאשר בא הארון אצלם, והיו יודעים מה שעשה בקרב הפלישתים, אמרו בם (שם פסוק כ') "מי יוכל לעמוד לפני ה' האלוקים הקדוש הזה, ואל מי יעלה מעלינו?" רוצה לומר: מי יוכל לעמוד לפניו, כי הארון בהיותו חוץ מהמשכן עושה מכת הרג וחרב ואבדן...

בדברי-הימים (א' ט"ו י"ג) נזכר שאמר דוד "כי למבראשונה לא אַתם פרץ ה' אלוקינו בנו, כי לא דרשנוהו כמשפט". ויורה שלא מת עוזיה בחטאתו, כי אם בחטאת ישראל כולם, והוא זר מאוד.

במדבר רבה כ"א י"ב:

וכתיב (במדבר כ"ז) "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". יש אומרים שהפליא מן משה (שהעלים הקדוש ברוך הוא ידיעת ההלכה ממשה), שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא את כוחן; אתה מוצא שאמר דוד "זמירות היו לי חוקיך" לומר שקלות ורגילות כזמירות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין. כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה, שנאמר (שמואל ב' ו'): "וירכיבו את הארון על עגלה חדשה", תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו, קרב עוזא לסמכו "ויכהו שם האלוקים על השל", מפני ששגגת תלמוד עולה זדון. "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא" - אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ולא אמרת "זמירות היו לי חוקיך"?" ולא למדת (במדבר ז') "ולבני קהת לא נתן (=משה את העגלות) כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו"?

רמב"ם, הלכות לולב:

פרק ח' הלכה י"ג:

והאיך היתה שמחה זו (=של ימי הסוכות בבית-המקדש)? החליל מכה ומנגנין בכינור ובנבלים ומצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן ביד, ומי שיודע בפה – בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרים כל אחד ואחד כמו שיודע. ואומרים דברי שירות ותשבחות...

הלכה ט"ו:

השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן – עבודה גדולה היא*, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח מ"ז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב...". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה; ועל זה הזהיר שלמה (משלי כ"ה) "אל תתהדר לפני מלך". וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו – הוא הגדול והמכובד העובד מאהבה.
וכן דוד מלך ישראל אמר: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "ודוד מפזז ומכרכר לפני ה' וכו'".

------------------------------------------------------------------------------------

*מגיד משנה: ...ועיקר הדבר שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו, והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן, והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טורחן, ויבין כי לכך נוצר - לשמש את קונו. וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגל, לפי ששמחת שאר דברים תלויים בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתי.

וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה ואמר (משלי כ"ג) "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".

פסוק ג'

"וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה"