גירוש הגר

השווה פרק זה לפרק ט"ז, וראה שם דברי המפרשים:

רמב"ן, פרק ט"ז פסוק ו':  

ד"ה ותענה שרי ותברח מפניה: חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהגידו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.

רד"ק, שם:

ד"ה ותענה שרי: לא נהגה שרה בזה לא למידת מוסר ולא למידת חסידות; לא מוסר, כי אף על פי שאברהם היה מוחל לה על כבודו, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו; ולא למידת החסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו; ואמר החכם: "מה נאוה המחילה בעת היכולת" (כלומר: בעת שהיכולת בידך גם לבלי למחול אלא להעניש).
ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר "כי שמע ה' אל עניך" והשיב לה ברכה תחת עניך, ואברהם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית.

פסוק י'

"כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק"

שד"ל, בכורי העתים תקפ"ז עמוד 140:

... ועתה נבין דברי שרה אמנו "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", אשר הם למראה עיניים רק דברי קנאה, וכדברי ראב"ע, שלא היה ישמעאל עושה רעה, רק שהיה מצחק כמשפט כל נער, ושרה קינאה בו בעבור שהיה גדול מבנה.
חלילה לאשת אברהם מעשות כדבר הזה! ואולם באמת, כי שרה בחכמתה, כראותה את ישמעאל מצחק, ידעה והכירה בו (כי גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו), כי הוא יהיה פרא אדם, ידו בכל, לגזול ולחמוס ביד חזקה ובזרוע נטויה, והבינה כי אם יגדל בבית אברהם גם את הכל יקח, ולא יניח דבר קטן ודבר גדול ליצחק בנה; על כן אמרה לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"...
ומילת "עם" בעניין זה כפי שמצאנוהו (איוב ט' ב') "ומה יצדק אנוש עם אל"; הטעם – כנגד האל. וכן (שופטים י"א כ"ה) "הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם" – כנגד ישראל. וכן – "וילחם עם ישראל".

שד"ל סומך פירושו הנ"ל על כך שלא אמרה שרה "כי לא ינחל בן האמה" אלא אמרה "כי לא יירש".

פסוק ט"ז

"כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד"

ר' אברהם בן הרמב"ם:

אין זה ספק מצדה בהבטחתו יתעלה, שהבטיח לה (ט"ז י"ב) "והוא יהיה פרא אדם..." אלא על דרך יראת אברהם ויעקב, עליהם השלום, אשר הפתרון בו, כמו שביארו המעתיקים ז"ל, "קסבר שמא יגרום החטא".

פסוק י"ז

"כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם"

מנחה בלולה:

"אל קול הנער" שהוא כמו (בראשית ד') "קול דמי אחיך צועקים" שרצונו שראה צער הנער באשר הוא שם בצער.

פסוק י"ז

"כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם"

ד"ה באשר הוא שם: לפי מעשיו שהיה עושה עכשיו הוא נידון. ולא לפי מה שעתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: "ריבונו של עולם! מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?!" והוא משיבם: "עכשיו מה הוא? צדיק או רשע?" אמרו לו: "צדיק!" אמר להם: "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו!" וזהו "באשר הוא שם".
והיכן המית את ישראל בצמא?
כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כ"א) "משא בערב... לקראת צמא התיו מים..." כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשוביהם: "בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו". שנאמר (ישעיה שם) "אורחות דדנים". ואלו יוצאים לקראתם ומביאים להם, בשר ודג מלוח ונודות נפוחים. כסבורים ישראל שהם מלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנסת בגופו ומת.

פסוק י"ט

"וַיִּפְקַח אֱ-לֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם"

בראשית רבה נ"ג:

אמר ר' בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם. מן הכא: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא".

פסוק י"ט

"וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר"

רד"ק:

ד"ה ותשק את הנער: וכבר השקתה אותו ושתתה היא ואחרי כן מילאה את החמת מים, להוליך עמה.
וכמו וי"ו זה רבים, כמו (ישעיה ס"ד) "הן אתה קצפת ונחטא", וכמו (שמות י"ד) "וישם את הים לחרבה ויבקעו"; (שמות ט"ז כ') "וירום תולעים ויבאש" וכן רבים, ופירושו כי שאבה מים מן הבאר בחמת והשקתה את הנער.