ערלה

ויקרא רבה כ"ה (א'):

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" – הדא הוא דכתיב (משלי ג') "עץ חיים היא למחזיקים בה" – אמר רב הונא בשם ר' אחא: שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה למי שמוצא, אלא (משלי ב' א') "בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך" – אם יש לך זכות קח אמרי.
...אילו נאמר "עץ חיים היא לעמלים בה" – לא היתה תקומה לשונאי ישראל, אלא 'למחזיקים'. אלו נאמר (דברים כ"ז כ"ו) "אשר לא ילמד" – לא היתה תקומה לשונאי ישראל. אלא נאמר (דברים כ"ז כ"ו) "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". לכך נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה".

תנחומא ישן קדושים (ד' ל"ה):

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם" – אמר להם הקב"ה לישראל: "אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם". שלא יאמר אדם: "אני זקן ולמחר אני מת ולמה אני יגע בשביל אחרים?" אמר שלמה (קוהלת ג' י"א): "את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם". העלם כתיב (=חסר וי"ו), למה? אלולי שהעלים הקב"ה מבני אדם יום המיתה, לא היה אדם לא בונה ולא נוטע, שהיה אומר: "למחר אני מת, למה אני עומד ליגע בשביל אחרים?" לפיכך העלים הקב"ה לבות בני אדם מן המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע, זכה – יהיה לו, לא זכה – לאחרים.
מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה, והיה הולך עם גייסות שלו להלחם עם מדינה אחת שמרדה בו, ומצא זקן אחד שהיה נוטע נטיעות של תאנים. אמר לו אדרינוס: "אתה זקן, עומד וטורח ומתייגע לאחרים?!" אמר לו לאדרינוס: "אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה – אוכל מפירות נטיעתי, ואם לאו – יאכלו בני".
עשה אדרינוס שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים. מה עשה אותו זקן? נטל כלכלה (=סלסלה) ומלא אותה ביכורים של תאנים יפות וקירב לפני אדרינוס. אמר לו: "אדוני המלך, קבל אלו התאנים, שאני הוא אותו זקן שמצאתו בהלוכך ואמרת: 'אתה זקן, מה אתה מצטער ומתייגע לאחרים?' הרי כבר זיכני הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי, ואלו בתוך הכלכלה - מהם". אמר אדרינוס לעבדיו: "טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים!" התחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את המעשה.
היתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן, אמרה לבעלה: "כל בני אדם הולכים והקב"ה נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בביתך חשוך באופל! הרי שכן שלנו כיבד את המלך בכלכלה של תאנים ומילא אותה לו זהובים!! ואתה עמוד, טול סל גדול, מלא אותו מיני מגדים, תפוחים ותאנים ושאר מיני פרות יפים, שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן, אולי ימלא אותו לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן".
הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומילא אותו תפוחים ותאנים וטען על כתפו וקרב לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים". אמר המלך לסרדיוטין (=שרי צבא שלו): "טלו הסל וטפחו לו על פניו!" וכן עשו וטפחו אותו על פניו עד שנפחו פניו ושברו את עיניו והלך לביתו כשהוא בוכה. והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו ופניו נפוחות וגופו מושבר ומוכה, אמרה לו: "מה לך?! אמר לה: "ששמעתי לך והלכתי וכבדתי אותו באותו דורון וטפחו אותי על פני, אלולי שמעתי לך והיטלי בסל מיני פירות קשים (נוסח אחר: אתרוגים), כבר היו מרגמים את פני ואת כל גופי בהן". וכל כך למה? ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן. (נוסח ויקרא רבה [בתרגום מארמית]: אמר לה: "כל הכבוד הזה אני חייב לך!" אמרה לו: "לך, השתבח בפני אמך, שהיו אלה תאנים ולא היו אתרוגים, שהיו בשלים ולא היו פגים!")
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצאו עוד יוסיף ויטע, אפילו זקן.