"קדש לי כל בכור"

השווה בין דברי הרמב"ן לדברי המהר"ל:

רמב"ן, פרק י"ג פסוק י"א:

ד"ה והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני: ...ועל דרך הפשט (פסוק ב') "קדש לי כל בכור" – כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממוות בהכותו בארץ מצרים, ציוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצווה בהם. לא ציוה להם עתה פדיון, עד שהחליפם בלוויים, וציוה בפדיון העודפים (במדבר ג' מ"ו). אבל המצווה בנולדים לא נהגה במדבר, וציוה כי כאשר יבואו לארץ, תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור, וציוה בפדיונם לדורות.

מהר"ל מפראג, גבורות ה' פרק ל"א:

והזכיר "קדש לי כל בכור פטר רחם" ולא זכר המכה (=מכת הבכורות). ובפרשה שאחריה, היא פרשת "והיה כי יביאך..." (י"א ט"ז) אמר "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור... על כן אני זובח..." כי נראה כי אלו שתי הפרשיות, פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך" - פרשת "קדש" על הבכורים, שיהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלת קדושה, והשנייה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה, ולפיכך פרשה שנייה לא כתוב בה לשון קדושה, רק לשון "והעברת כל פטר רחם לה'", ולשון "העברה" - כלומר הבדלה והפרשה, שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא.
נמצא כי הקדוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים. לכך ציוה בפרשה שנייה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה, כי הזביחה מורה על הריגה, והפדיון הוא גם כן פדיון נפש, ומורה זה על הריגת בכורי מצרים. כי אלו שתי פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכורי ישראל והרג בכורי מצרים.
וכל פרשה בחינה בפני עצמה: בפרשה ראשונה לא נזכר רק (=אלא) הקדושה של הבכור. ואין זה מורה רק (=אלא) שהבכור הוא לחלקו יתברך, במה שהציל אותם. והפרשה השנייה על הריגת בכורי מצרים.
ובפרשה הראשונה נזכר איסור אכילת חמץ, ושיאכל מצה ושיזכרו יום צאתם, ואין זה בפרשה השנייה, כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה', וזה נראה במה שהציל ישראל ועל זה בא קידוש הבכורות. ואין עיקר הגאולה במה שהרג הבכורים של מצרים, לכך בפרשה זו (הראשונה) ציוה שיזכור היציאה ואכילת מצה ואיסור אכילת חמץ, שזה הכל תלה ביציאה ולא בפרשה השנייה כלל.

1.

מה היא השאלה על פרקנו (י"ג א'-ט"ז) המתורצת על ידי דברי כל אחד מהם?

2.

מה ההבדל בין שתי תשובותיהם?

3.

למה באה מצוות פדיון העודפים רק בפרשת במדבר ולא כאן?

פסוק ב'

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"

ספר החינוך, מצווה ט' (פרשת בא):

לקדש הבכורות, כלומר: שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה – הזכרים – קודש לה', שנאמר (י"ג ב') "קדש לי כל בכור..." ודווקא בהמה, היינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה, ומכל בהמה טמאה חמור לבד במצווה זו.
ועניין המצווה בבהמה טהורה כן, שמצווה על הבעלים להקדישו ולומר: "הרי זה קודש". וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח... ובכור אדם ופטר חמור נְפָרֵשׁ עניינם במצוות הפדיה שבכל אחד בע"ה, והם בסדר זה (=פדיון החמור) ובסדר קרח (=פדיון בכור אדם).
משורשי מצווה זו, שרצה ה' לזכותנו לעשות מצווה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו לקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.
ועוד: לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם.

1.

הסבר, למה לא יפרש מצוות פדיון הבכור באדם בפרשתנו אלא יפרשה בפרשת קרח?

2.

מה הביאו לחשוב שעיקר טעמה של המצווה זו היא כפי מה שכתב, ולא כפי דעת רוב הפרשנים "לזכור הנס הגדול" וכו', שהביאו רק כטעם נוסף?

פסוק ב'

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם
בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"

רש"י:

ד"ה לי הוא: לעצמי קניתיו על ידי שהכיתי בכורי מצרים.

מה קשה לו?

 

פסוק ח'

"בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

רש"י:

בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו.

ראב"ע:

אמר ר' מורינוס: פירוש "בעבור זה" היה ראוי להיותו הפוך: זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלוקים חיים? וטעם הפסוק ה פ ך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה. רק (=אלא) פירוש "בעבור זה" בעבור זאת העבודה, שהיא אכילת מצה ולא ייאכל חמץ, שהוא תחילת המצוות שציוה לנו ה', עשה לנו ה' אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם: לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו (=אלא לעבדו), ככתוב (שמות ג' י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

1.

למי מוסבת מילת "זה" לדעת שלושת הפרשנים הנ"ל?

2.

האם מסכימים ר' מורינוס או ראב"ע עם פירוש של רש"י?

3.

לשם מה הוסיף רש"י בפירושו מילת "כגון", ולא אמר בעבור שאקיים מצוות פסח מצה ומרור?

4.

לשם מה הוסיף ראב"ע את המילים "שהיא תחילת המצוות שציוה לנו ה'?

5.

מהו ההבדל העקרוני שבין ראב"ע ור' מורינוס בתפישתם את תפקיד המצוות בכלל?

6.

מי משניהם יכול להסתמך על הפסוק מירמיהו ל"ג כ"ב?

פסוק י"ב

"וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר
שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'"

פסוק י"ג

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ
וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"

שד"ל:

ד"ה וכל פטר: כאן פורט מה שאמר תחילה דרך כלל "והעברת כל פטר רחם לה'", כלומר: כל פטר שגר בהמה הזכרים תעביר לה', וכל פטר חמור תפדה בשה, וכל בכור אדם תפדה.

1.

האם מסכים שד"ל עם אחת משתי הדעות שהובאו בשאלה א'?

2.

היכן מציינו בתורה סדר כתובים מעין זה, שעל פיו מפרש שד"ל את היחס בין שתי הפרשיות (א'-ד', י"א-י"ז).

פסוק ט"ו

"עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים"

ר' יוסף אבן כספי:        

כבר הודעתיך הוראת מילת "כל" בעברי, ומבואר כי לא יזבח לה' רק פטר בהמה טהורה.

1.

מה הקושי שרצה ליישב?

2.

מהו פירוש המילה "כל" בעברי – לפי פירוש זה?

3.

היכן מציינו בספר שמות (בשלוש הפרשיות הראשונות) "כל" בהוראה זו?