האחים במצרים

השווה את הכינויים השונים שבהם מכונים עשרת האחים היורדים מצרימה בפרקנו:

פסוק א' –

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ"

פסוק ג' –

"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם"

פסוק ד' –

"וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר..."

פסוק ה' –

"וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים"

פסוק ו' –

"וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט... וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה"

התוכל להסביר מה סיבת הכינויים השונים האלה, כל אחד בפסוקו?

פסוק ט'

"מְרַגְּלִים אַתֶּם"

ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף עמוד 125

...וחלילה ליוסף החכם, כמו שמעשיו ודבריו מוכיחים שכיוון בזה העניין בתעתועים ובמנהג הנערים לעשות לזולתם הפחדות, גם חלילה לו שכיוון להשיב קצת גמול לאחיו, כי זה לבד מתכונת השוטים... ויהיה סותר לעצמו בהניחו לחכם שיעשה שטויות, ולירא שיעשה עבירות... ויהיה היפך מה שציונו "לא תיקום ולא תיטור..."

התוכל להביא ראיות מפרקנו, שלא כיוון יוסף בכל התנכרותו ובכל מעשיו בפרשתנו "להשיב קצת גמול לאחיו"?

פסוק י"ט

"אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ..."

פסוק כ'

"וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן"

העמק דבר:

ד"ה ויעשו כן: ... אבל העניין שבאמת לא היו רשאים לבחור אחד וכדתנן בתרומות

(תוספתא תרומות סוף פרק ז':

סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו – הרי אנו נהרוג את כולם, ייהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם, כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ולא ייהרגו כולם. אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ, אבל הוא והם מבפנים – הואיל והוא נהרג והם נהרגין, יתנוהו להם ואל ייהרגו כולן...

בירושלמי, שם:

... אפילו כולם נהרגים, לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל ייהרגו.
אמר ר' שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי.)

ואם כן כך עניין הכתובים שלפנינו, דהחלו להתעסק בזה, את מי למסור, והיה הדבר קשה בעיניהם ד"שבי כולהו איתנהו ביה: חרב ורעב מות" כמו דאיתא בבבא בתרא פרק א'.

(כוונתו לבבא בתרא ח' ע"ב:             

מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבויים מצוהו רבה היא? אמר לו: דכתיב (ירמיהו ט"ו) "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא? ואמרת אליהם כה אמר ה': אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי". ואמר ר' יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות... רעב קשה מחרב... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה.

רש"י:

ד"ה דכולהו איתנהו ביה: שהוא ביד העובדי כוכבים ומזלות לעשות בו כל חפצו, אם למות, אם לחרב, אם לרעב.)

הסבר, מהו הקושי בפרקנו שהביא את בעל העמק דבר לומר דבריו ולתרצם בעזרת דברי התוספתא הנ"ל?

פסוק כ"א

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ
עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ..." 

אברבנאל, מקשה:

למה בכל שלושה הימים אשר היו כולם במאסר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל, וביום השלישי כאשר הוציאם יוסף וריחם עליהם, באמרו (י"ח) "זאת עשו, טענו את בעירכם" – אז התוודו עוונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו"?

תשובות שונות ניתנו לשאלה זו, והנה אחת:

ר' יצחק עראמה:

כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו, אלא הכל מצד עצמו ומעלתו, תמהו מאוד, ונתנו אז אל ליבם להחטיא את עצמם, בשכבר פשעו בשלושתם, במה שהשחיתו רחמיהם אל אחיהם עם הימצא עמהם שלושת הסיבות ההנה אשר יחסרון שם (=אצל יוסף במעמד זה), ולזה אמרו:
הנה האיש הזה ריחם על אנשים זרים מארץ רחוקה, אבל אנחנו אשמים על אחינו בשרנו.
והנה האיש הזה ריחם על נפשות בנינו ובנותינו, אף על פי שלא ראה אותם, ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו.
והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם, ואנחנו לא ריחמנו עליו בהתחננו אלינו ולא שמענו.
והצדיקו עליהם את הדין ואמרו: "על כן באה אלינו הצרה הזאת".

התוכל ליישב את קושיית אברבנאל ביישוב אחר?

השווה את שיחת יוסף עם אחיו כפי שהיא מסופרת בכתוב: פסוקים ט'- ט"ז,

            לסיפור השיחה בפי האחים בבואם אל אביהם: פסוקים ל' – ל"ד

שיחת יוסף עם אחיו ט'-ט"ז	סיפור השיחה בפי האחים לאביהם ל' – ל"ד
1. פסוק ט' "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם"	פסוק ל' "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ"
2. פסוק י"ב "לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת"
3. פסוק י"ג "וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"	פסוק ל"ב "שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ"
4. פסוק י"ג  "וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ"	פסוק ל"ב "הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"
5. פסוק י"ד "הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם"
6. פסוק ט"ו  "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ  חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה"
7. פסוק ט"ז "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ"
8. פסוק י"ט "אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר"	פסוק ל"ג "בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם  אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי"
9. פסוק י"ט "בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם"
10. פסוק י"ט "וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם"	פסוק ל"ג "וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ"
11. פסוק כ' "וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ"	פסוק ל"ד "וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם
12.	אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ"

1.

הסבר את סיבת השינויים ששינו האחים בספרם את השיחה לאביהם.

2.

רש"י, פסוק ל"ד: ד"ה ואת הארץ תסחרו: תסובבו, וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר הפרקמטיא. א. מה ראה רש"י להוציא מילת "סחר" ממשמעה הרגיל? ב. למה לא פירש רש"י מילה זו לפני כן, פרק ל"ד כ"א, וכן לא בפרק ל"ז כ"ט? ועיין עלון הדרכה.