עמלק

אברבנאל, מקשה בפירושו לשמות פרק א' פסוק ט"ו:

למה ציוה יתברך להכרית זרעו של עמלק בתורה (שמות): כי... מלחמה לה' בעמלק וכו', ואמר (דברים כ"ה) תמחה את זכר עמלק? ואף על פי שידענו שעמלק יבוא ונלחם בישראל – הנה שכרו אתו שחלש יהושע את עמלק לפי חרב ולמה ענשהו יותר? האם ציוה כזאת על המואבים ועל שאר העמים שנלחמו עם ישראל? ולמה אם כן יוחד העונש הזה בעמלק לבד, עד שציוה לשאול: לך והכית את עמלק? 

מה עונים על זה מפרשינו? מה כוונת דברי הרמב"ן (להלן) "עובר ומתעבר על ריב לא לו"?

רש"י, פסוק י"ד:

ד"ה כתב זאת: שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות.

פסוק ט"ז:

ד"ה כי יד: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט' ז') האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א' י"א) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט' ח') וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם.

דברים פרק כ"ח פסוק י"ח:

ד"ה אשר קרך: לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים.

רמב"ן:

... וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל ט"ו י"ד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כ"ה י"ח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו.

ראב"ע, פסוק י"ד:

וטעם כי מחה אמחה בעבור שהכעיס את השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורת השם בעבור עמו ישראל. והנה בא ממקום רחוק להילחם עם ישראל ולא פחד מהשם. וכן כתוב ולא ירא אלהים (דברים כ"ה י"ח)...

ועיין עוד בראשית ל"ו י"ב:

"וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו"

ועין גם רש"י, לבראשית כ"ט י"א:

ד"ה ויבך: ...דבר אחר: לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.

פסוק ח'

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"

רש"י:

ד"ה ויבא עמלק: סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז') היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.

1.

באר את משל התינוק!

2.

תמה הרא"ם, (ר' אליהו מזרחי) על דברי רש"י אלה: באלה שמות רבה דרשה בעלמא היא, כי בהכרח היה שתסמך פרשה זו למקרא זה, מאחר ששני המעשים היו ברפידים, אבל התימה מרש"י ז"ל שהניח כל מה שדרשו בסמיכות כל התורה כולה ולא הביא בפירושיו רק הסמיכות שאין שם מקומו בלבד שהוא קרוב לפשוטו של מקרא, ופה הביא את המדרש של זה הסמיכות שהוא בהכרח שתסמך פרשה זו לזו להיות שניהם במקום אחד. באר את התימה: איזה כלל על פירושו של רש"י מלמדנו הרא"ם, ובמה מקומו יוצא מכלל זה?

פסוק י"א

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק"

רש"י:

ד"ה כאשר ירים: וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' כדאיתא בראש השנה (כ"ט א').

רשב"ם:

ד"ה כאשר ירים משה ידו: והמטה וגבר ישראל. שכן דרך עורכי מלחמה, כל זמן שרואים הרמת ניסם קונפנו"ן בלעז הן מתגברין וכשהוא מושלך - רגילין לנוס ולהנצח.

דברי רש"י אלה לקוחים ממסכת ראש השנה כ"ה א':

והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר שכל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתגברים ואם לאו – היו נופלים.

מה ההבדל העקרוני בין דברים אלה ובין דברי הרשב"ם?

1.

פסוק ט' "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי" רש"י: ד"ה בחר לנו אנשים: גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו. ראב"ע: ד"ה בחר לנו: דרך הלשון לומר ככה, בחר לך (שמואל ב' כ"ד י"ב), שבו לנו בזה (להלן כ"ד י"ד). מה קשה לרש"י? מה בינו לבין ראב"ע?

2.

פסוק י"ב "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" רש"י: ד"ה וידי משה: בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו. ראב"ע: ד"ה וידי משה: ידענו, כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם, ואפילו שעות מועטות, ואף כי עד בא השמש. והנה הזכיר וידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים, על כן לא היה יכול להרימם תמיד. מה קשה לרש"י? מה בינו לבין ראב"ע?

3.

פסוק י"ב "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" רש"י: ד"ה אבן וישימו תחתיו: ולא ישב לו על כר וכסת. אמר: ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. ראב"ע: ד"ה וישימו: שלא היה יכול לעמוד ושגבו מקומו, ואהרן וחור עמדו. מה קשה לרש"י? מה בינו לבין ראב"ע?

4.

פסוק י"ג "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" ספורנו: ד"ה את עמלק ואת עמו: המקובץ מעם אחר להלחם. מה קשה לספורנו?

5.

פסוק י"ד "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" רשב"ם: ד"ה כי מחה אמחה: כי אני רוצה שימחה שמו. מה קשה לרשב"ם?

פסוק ט"ז

"כִּי-יָד עַל כֵּס..."

רש"י, פסוק ט"ז:

ד"ה כי יד: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט' ז') האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א' י"א) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט' ח') וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם.

רמב"ן:

(אחרי הביאו לשון רש"י) ומדרש חכמים הוא (תנחומא תצא י"א). ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור. והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו. וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ' ב') כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, הרי להעמיד עליהם מלך תחילה, ואין כס יה אלא מלך, שנאמר (דברי הימים א' כ"ט כ"ג) וישב שלמה, כדאיתא בפרק כהן גדול. ועל דרך הפשט נכון הוא...

רשב"ם, שם:

ד"ה כי יד: לכך אני קורא שם המזבח ה' ניסי. דוגמת שם אדם ששמו אליעזר (להלן י"ח ד') או עמנו אל (ישעיה ז' י"ד). שהרי הרים הקב"ה את ידו על כסאו ונשבע כי מלחמה לו בעמלק מדר דר, דוגמת: כי אשא אל שמים ידי (דברים ל"ב מ'). זהו עיקר פשוטו. ויש מפרשים כשתהיה יד וחוזק על כסא יה, שזהו כסא מלכי ישראל, אז תהיה מלחמה בעמלק, ואין נראה כלל בעיני, שכי תהיה יד היה לו לומר. אבל למעלה הוא מוסב כמו שפירשתי, ופירושו שהרי [יד] על כסא יה.

אברבנאל:

רצונו לומר: אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא של הקב"ה, כלומר למעט שמו ולחלל כבודו ותפארתו מאשר עשה במצרים ועל הים שזהו שליחת יד בכסאו ומפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דימה לעשות, לכן תמיד יהיה לה' מלחמה בעמלק.

1.

מהו המובן של הפסוק הזה על פי המפרשים?

2.

מה פירוש "הכסא" ו"השם" על פי דברי רש"י?

3.

במה דוחה הרשב"ם את דעת ה"יש מפרשים"?