נאום "היום הזה"

רמב"ן, הקדמה לספר דברים:

הספר הזה עניינו ידוע שהוא משנה תורה; יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת הכהנים לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם, שכבר ביאר אותם להם והכהנים זריזים הם ולא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יזהיר המצוות הנוהגות בהם פעם אחר פעם להוסיף בהן ביאור, ופעמים שלא יזכיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבוא בספר הזה, בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו, ותוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העברות.
ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל...
ובטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם, כמה ימרוהו במדבר, וכמה התנהג עמהם הקב"ה במידת הרחמים...

רמב"ן, פרק א' פסוק א':

ד"ה אלה הדברים אשר דבר משה...: על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן (פרק ה' ו' והלאה), כמו שאמר (א' ד') "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור, כי על התורה מדבר...
ושיעור הכתובים האלה: "אלה המצוות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים... ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמור..." ויאמר "ה' אלוקינו דבר אלינו בחורב רב לכם שבת..." והטעם: כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצוות, אמר להם בתחילת דבריו: ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאותיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק (פרק ד' מ') "ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום, אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך כל הימים". אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (ה' א') "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום" והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות, שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעה יחוד השם (ו' ד') "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וכל המצוות שבספר הזה... ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (ד' מ"ב-מ"ה) "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני-ישראל בצאתם ממצרים"...
והנה הזכיר בכאן שני דברים: אמר שדבר משה אל בני-ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצוות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה, ואמר שהם ככל אשר ציוה אותו ה', לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטוה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטוה מפי הקב"ה; ואמר עוד, כי "הואיל משה באר את התורה" וזה רמז במצוות שנאמרו כבר, שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.

רמב"ן, דברים כ"ו ט"ז:

ד"ה היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות: הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר ציוה אותו ה' לחדש להם, לכך אמר היום הזה ה' מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל, והזכיר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" והלב והנפש פירשתים.

(כוונתו לדבריו בדברים ד' ה'. עיין שאלה ג).

1.

מהו מבנה ספר דברים כולו על פי דבריו אלה, ומהו תפקידם של פסוקינו ט"ז-י"ט בתוך הספר כולו?

2.

מה הקושי הגדול בספר דברים ובפסוקנו (ט"ז) המתיישב ע"י דבריו אלה?

3.

הסבר את המקומות המסומנים בקו.

פסוק ט"ז

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה"

רש"י:

ד"ה היום הזה ה' אלוהיך מצוך: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם.

רמב"ן:

ד"ה היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות: הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר ציוה אותו ה' לחדש להם, לכך אמר היום הזה ה' מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל, והזכיר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" והלב והנפש פירשתים.

אור החיים:

ד"ה היום הזה...: ונראה שכוונת הכתוב היא: לפי שכל התורה ציוה אותה ה' בהר-סיני בין דברים שיש בהם עשיה באותו זמן, בין דברים שאינם אלא לאחר זמן, כמותם האמורים בפרשה זו, ביכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וציוה אותם ה', הגם שלא היה זמנם, כדי ללמוד אותם, ואמר להם משה, כי היום מצוה אותם לעשות החוקים האלה, ביכורים ומעשרות – שעד הנה נצטוו ללמדם לבד, והיום מצוה לעשותם, כי הגיעו לארץ, ותיבת "היום" לא דוקא, לא זכר זמן המובן בשם "היום הזה".

פסוק ט"ז

"וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"

ראב"ע, דברים ו' ה':

ד"ה בכל לבבך ובכל נפשך: "הלב" הוא הדעת, והוא כינוי לרוח המשכלת... "נפשך" היא הרוח שבגוף, והיא המתאוה...

רמב"ן, דברים ו' ה':

על דעת המדרש, הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין (תהלים כ"א ג') "תאוות לבו נתת לו"; (משלי ו' כ"ח) "אל תחמוד יפה בלבבך"; אם כן – "בכל נפשך" הנפש המשכלת.
וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נ"ד) מכאן יהרג ואל יעבור, יהיה "בכל נפשך" תוספת, מפני שאמר "בכל לבבך" ובכל "מאודך", אמר גם כן "בכל נפשך"... או שנקראו היסורים או האברים חצי הנפש, ובהריגה יאמר "בכל נפשך".
ור' אברהם (הראב"ע) אמר כי "נפשך" המתאוה כמו (דברים כ"ג כ"ה) "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", (משלי כ"ז ז') "נפש שבעה תבוס נופת", (תהלים כ"ז י"ב) "אל תתנני בנפש צרי".
"ובכל לבבך" הוא הדעת והוא כינוי לרוח המשכלת וכמוהו (משלי ב' ח') "חכם לב יקח מצוות". ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך" ממה שאמר (דברים ו' ו') "והיו הדברים האלה... על לבבך".

ספורנו, פרק כ"ו פסוק ט"ז:

ד"ה בכל לבבך: שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו.

ד"ה ובכל נפשך: שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שציוה ותועלת מצוותיו.

1.

מה ההבדל בין הפרשנים הנ"ל בפירוש המושגים "לב" ו"נפש"?

2.

הסבר את המילים המסומנות בקו בדברי הרמב"ן.

3.

מדוע יש קושי בביטוי "בכל נפשך" אם נפרשנו כחז"ל, ואין קושי זה קיים לגבי "בכל לבבך"?

4.

מה ראה ספורנו להפוך את לשון פסוקנו החיובית "ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" ללשון שלילית "שלא יניא אותך כח מתאווה..."?

פסוק י"ז

"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים"

פסוק י"ח

"וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה"

רש"י:

ד"ה האמרת והאמירך: אין להם עד מוכיח במקרא. ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה: הבדלתו לך מאלוהי עובדי כוכבים להיות לך לאלוהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה.
ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת. כמו (תהלים צ"ד) "יתאמרו כל פועלי און".
(ובתהלים פירש "יתאמרו" - ישתבחו, כמו "האמרת – האמירך").

בעל דברי דוד, מפרש דברי רש"י הנ"ל:

"לשון הפרשה" פירשו רש"י מסברא, ולבסוף מצא לו עד. ודבריו הראשונים לא זזו ממקומם, כי יש בהם גם כן פירוש שהוא לשון הפרשה, והוא נכון לפי הענין, ובתהלים "יתאמרו כל פועלי און" הביא רש"י "ישתבחו" כמו "האמרה..." וזהו כפירוש בתרא דכאן, דאין שייך שם פירוש קמא.

ר' וולף היידנהיים, בפירושו "הבנת המקרא" על פירוש רש"י מבאר דבריו הנ"ל:

דברי רש"י כאן נגמרים במילים "לעם סגולה" והשאר הוא תוספת איזה תלמיד בחור והמעתיקים הכניסוהו בפנים, ולכן איננו בדפוסים ישנים.

פסוק י"ח

"וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה"

ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק (שער שמונה ותשעים):

...השבח והתפארת המגיע להם במה שלקח אותם לו לעם סגולה הוא יותר מאד מהטורח המגיע אותם בקבלת אלוהותו עליהם...
אמר "ולשמור את כל מצוותיו" וראה כי הוא המאמיר אותך באשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצוותיו היקרות מזהב ומפז אשר תלכו בה, שלא עשה כן לזולתכם, כמו שאמר (תהלים קמ"ז) "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי...".