הכנות בלעם ומדרגתו

גיליון זה הוא השלמתו של גיליון בלק תש"ג, שעסק אף הוא בפרקנו אולם בעיקר בשני המשלים (ז'-י', י"ח-כ"ד), גיליון זה עוסק בעיקר בהכנות בלעם ובמדרגתו בנבואה. מטעם זה מועתקת כאן שאלה א', מתוך השאלון ההוא.

פסוק ה'

"וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם"

ילקוט שמעוני, (בלק) רמז תשס"ה (עיין גם סנהדרין ק"ה ב'):

וישם ה' דבר בפי בלעם - ר' אליעזר אומר: מלאך. ר' יוחנן אמר: חכה.
דבר אחר: שעיקם את פיו ועקמו כאדם שקובע מסמר בלוח.

ועיין גם רש"י, פסוק ט"ז:

ד"ה וישם דבר בפיו: ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר? אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל אמר: מה אני חוזר אצל בלק לצערו? ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו: על כרחך תשוב אל בלק.

רמב"ן, פסוק ה':

ד"ה וישם ה' דבר בפי בלעם: יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק י"ב) עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר וכו'.
ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כ"ד ד') שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, אבל טעם "וישם" הלימוד, שלימדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, כטעם: ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים ל"א י"ט), וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (שמואל ב' י"ג ל"ב).

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ה, בייחוד הקטע:

והמדרגה השניה (מהנבואה) הוא שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבוחות, או בדברי אזהרה מועילים, או בעניינים הנהגיים או אלוקיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקודש חיבר דוד תהלים וחיבר שלמה משלי וקהלת שיר השירים... (עיין שם באריכות). ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה, בעת שהיה טוב, וזה העניין רוצה באמרו "וישם ה' דבר בפי בלעם" כאילו הוא אומר שברוח ה' ידבר, ומזה העניין אומר הוא על עצמו: "שומע אמרי אל".

1.

כיצד מפרש הרמב"ן את דברי חז"ל הנ"ל?

2.

במה שונה הרמב"ן מדברי חז"ל הנ"ל?

3.

האם קרוב הרמב"ם יותר לדעת חז"ל או לדעת הרמב"ן?

פסוק א'

"בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת"

רמב"ן:

ד"ה שבעה מזבחות: ...והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה, ולכן העלה עולות מספר כולם. ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם, ולכך אמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח, זה שוחט וזה זורק.
וטעם "ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי" (פסוק ד'), דרך תפילה, כאומר, ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך, כענין שיאמר הכתוב (תהלים כ' ד') יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה, ויאמר (שם ס"ו ט"ו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה, וכן במקומות רבים. וטעם הידיעה, כבר זכרה ר"א.
והנה בסוף, כאשר לא רצה ללכת לקראת נחשים, לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה בקרבנותיו שלא יפגל במחשבתו, ולכך אמר הכתוב (פסוק ל') ויעל פר ואיל במזבח, וירמוז לבלעם הנזכר. ויתכן שבלק העלה אותם, כי לפייס דעתו עשה כן, והוא לא היה עוד חפץ בהם.

השווה דבריו אלה לדבריו ויקרא פרק ד' פסוק ב': ד"ה נפש כי תחטא: ...וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. שים לב! בשני אופנים שונים מפרש הרמב"ן (בויקרא ובמקומנו) מהי תכלית הקרבן. מה הכריח אותו לפרש במקומנו פירוש אחר מאשר בויקרא ד' ב'? באר לפי זה מה ההבדל בין כוונת בלעם בהבאת קרבנות לבין הכוונה הרצויה לפי התורה בהבאת קרבנות.

פסוק ד'

"וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ"

רש"י:

ד"ה את שבעת המזבחות: "שבעה מזבחות ערכתי" אין כתיב כאן, אלא "את שבעת המזבחות". אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן: אברהם בנה ארבעה (בראשית י"ב) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (שם) ויעתק משם ההרה וגו' (שם י"ג) ויאהל אברהם וגו' ואחד בהר המוריה, ויצחק בנה אחד (שם כ"ו) ויבן שם מזבח וגו' ויכרו שם עבדי יצחק באר, ויעקב בנה שתים - אחד בשכם ואחד בבית אל. 

איך תוכל לענות לשאלתו בדרך הפשט?

 פסוק ג'

"וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי"

תרגום אונקלוס:

יחידי.

 רש"י:

כתרגומו, יחידי, לשון שופי ושקט שאין עמו אלא שתיקה.

ראב"ע:  

דברי המתרגם ארמית ידועים שהוא לבדו, והנה שפי לבדו גם הוא בלי אח. ואחרים אמרו כי הוא כמו נכאה לבב מגזרת ושפו עצמותיו.
והנכון בעיני שהוא מגזרת קל על שפיים וימצא ביו"ד גם באל"ף כמילת פתאים. והטעם, שהלך אל שפי, ותחסר מילת אל כמו ויבא ירושלים. 

פסוק ד'

"וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ"

רמב"ן:

ד"ה ויקר אלוקים אל בלעם: בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה, על כן יאמר בו כלשון הזה, כי עתה בא אליו דיבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל, ולכך אמר בו (לעיל כ"ב כ') ויבא אלהים אל בלעם, כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים, רק במי שלא בא במדרגה ההיא, וכן ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ' ג'), ויבא אלהים אל לבן (שם ל"א כ"ד).

ספורנו:

ד"ה אולי יקרה ה' לקראתי: אולי בהתבודדי, אף על פי שלא אשיג לעלות לאור פני מלך כמו שהיה הענין במשה כאמרו בכל ביתי נאמן הוא (לעיל י"ב ז'), יקרה לי שיבוא ה' לקראתי, כמו שהיה הענין במשה בתחילת נבואתו קודם שעלה אל השלמות שהשיג אחר כך, כאמרו: וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים.

1.

מה ההבדל בין שני המפרשים בהערכת אישיותו של בלעם ונבואתו?

2.

דברי ספורנו תמוהים מאוד. במה?

פסוק ד'

"וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי..."

במדבר רבא כ':

ויקר אלוקים אל בלעם: אמר לו: רשע! מה אתה עושה? אומר: את שבעת המזבחות ערכתי. משל לשולחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו. אמר לו : אתה משקר במשקל! אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך! אף כך בלעם. רוח הקודש אומרת לו: רשע! מה אתה עושה? אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי.

מה מאלץ את המדרש להוסיף על פסוקנו את שאלת הקב"ה "רשע! מה אתה עושה?" ולבאר את דברי בלעם כדברי פיוס?

פסוק ד' 

"וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ"

ראב"ע:

ד"ה ואעל פר ואיל במזבח: בציווי.

מה קשה לו, וכיצד תירץ? היכן מצינו בפירושו דבר דומה לזה?

פסוק ח'

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל"

שד"ל:

הפעולות שהיה עושה היו מוציאות אותו ממעמדו הטבעי והיא באקסטאזיס של נבואה, ואז לא היה דברו תלוי ברצונו, מה שאין כן בזולת השעה ההיא, היה יכול לקלל כרצונו, אבל בלק לא הביאו כדי שיקלל במעמדו הטבעי, אלא במעמד למעלה מן הטבע.     

מה ראה שד"ל לומר דבריו אלה דווקא לפסוק זה? מה התמיהה בהתנהגות בלעם המתבארת על ידי שד"ל?

מה ראה אונקלוס, לתרגם פסוק ב' ויעל ... פר ואיל במזבח – על כל מדבחא?