הפטרה - ירמיהו ל"ב

פסוק ו'

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר"

רש"י:

לא לצדקיהו אמר כן אלא פירש הכתוב למה כלאו וחזר לדיבורו הראשון לפרש מה הדבר אשר היה אל ירמיהו.

מלבי"ם:

אחר כל זה היה דבר ה' אלי צווי הסותר לכל הנבואות האלה.             

פסוק ז'

"... כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת"

פסוק ח'

"... כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה"

ר' יוסף קרא:

אילו הייתי מת בלא בנים, אתה היית ראוי לירשני, ואילו הייתי מוכר לאחר, הדין עליך לגאול אותו מיד הקונה; ואפילו לא היית יורשי – לך הגאולה, דכתיב (ויקרא כ"ה מ"ט) "או דודו או בן דודו יגאלנו".

הרמב"ן, ויקרא פרק כ"ה פסוק ל"ג:

ד"ה ואשר יגאל מן הלויים: ... נראה לי בפירוש הפסוק הזה, כי היה לפנים בישראל, כשצריך אדם למכור שדהו, שיבוא הקודם בירושתו ויקנה אותה, והוא הנקרא "גאולה" שנאמר (ירמיהו ל"ב ז') "קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות" וכן מפורש שם בענין בועז. ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה, כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא. והיו קונים מן הגואל הראשון בקנין סודר כמו שעשה בועז...

פסוק ח'

"וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא"

אברבנאל:

אין עניינו, שהיה ירמיהו בראשונה מסופק בנבואה שבאתהו, אם היתה נבואה אם לא, כי הנה הנביאים לא היו מסופקים בנבואתם, והנבואה תודיעם שהיא נבואה... כמו שכתבתי בפירוש בירמיה כ"ג פסוקים כ"ח כ"ט. הנביא אשר אתו חלום יספר חלום... הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש...

ואלה דבריו שם:

ואם ישאלו במה יבדיל ויכיר החולם בתוך שנתו ורואה מראות. אם הוא מפועל הדמיון לבד או אם הוא משפע השם יתברך... ובמה ידע הנביא אשר חלם אם הוא נבואיי אם לא – זו באמת שאלה עמוקה בעניני הנבואה וכבר נשאלתי עליה ממשכילי בני עמנו. הנה להשיב על השאלה הזאת אמר ה' "מה לתבן את הבר, הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע". ואמנם במה יכיר האדם החולם, אם חלומו פשוט אנושי או אם הוא נבואיי כתב הרב המורה בפרק מ"ה ח"ב שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה. וכבר טעו אנשים חכמים בהבנת זה המאמר שחשבו שהיה כוונת הרב, שהחלום הנבואיי יודיעו בו לנביא החולם שהוא נבואה, ואין הדבר כן. כי מי המונע, שיחלום אדם בחלום הפשוט כאילו איש או מלאך אומר אליו: "דע שאין זו נבואה" או: "דע שהיא נבואה"? – אבל אמיתת זה הוא, שהוא העצמי בזה הוא חוזק ההרגש בדמיון בעת הנבואה, כי כמו שבהיות האדם ער ירגיש במה שיראה בחושו הרגש עצום על מה שידמה ויחשב בדמיונו כשהוא ער ואינו ישן, כך יש יתרון גדול מופלג להרגש הדמיון הנבואיי בחלום של נבואה על הרגש הדמיון הבלתי נבואיי בחלום הפשוט; כי כמו שיבדיל האדם ביקיצתו מהדבר המוחש להמדומה, כן יבדיל הנביא בהיותו ישן בין החלום הנבואיי לשאינו נבואיי, הכל כפי חוזק ההרגש וחולשתו... ועל זה באמת אמר הרב המורה, כי הנבואה תודיע שהיא נבואה. רוצה לומר שבחוזק ויתרון הרגשתה תודיע לנביא שהיא נבואה בענין שלא יספק כללה בענינה.
ועל זה אמר כאן "הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע" להגיד שהיתה הנבואה כאש השורף וכפטיש החזק שיפוצץ הסלע, כן הרוח הנבואיי בחוזק הרגשתו והפלגת התפעלותו בלב הנביא הוא כדבר השורף ומפוצץ, וזה – אם בשנה בעת הנבואה, אם אחר כך ביקיצתו מהחלום הנבואיי; אמנם החלומות שאינם נבואיים הם מחשבות חלושות דקות שדופות קדים. וכמו שאמר ישעיה כ"ט ה' "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ – וריקה נפשו; וכאשר יחלום הצמא והנה שותה, והקיץ – והנה עייף ונפשו שוקקה" ומסכים לזה ירמיהו (כ' ט') "והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי".

פסוקים י"ז-כ"ה

לתפילת ירמיהו בפסוקים אלה מקשה אברבנאל:

הנה אמרו "אהא... הנה אתה עשית את השמים... לא יפלא ממך כל דבר" הוא מאמר נאות כפי ענין התפילה, וכן "גדול העצה... אשר עיניך פקוחות..." כי הוא מורה על הידיעה ועל ההשגחה בפרטים; אמנם כל מה שזכר אחריו "אשר שמת אותות ומופתים..." וכל שאר הדברים, יראה שאין בהם צורך לענין התפילה?!

התוכל ליישב קושיתו ולהראות מה "צורך בהם לענין התפילה"? לפי שד"ל מתפרשת הפליאה בעזרת ירמיהו י"ב א'.

פרק כ"ה פסוק ל"ה

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ"  

 פסוק ל"ו

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"

פסוק ל"ז

 "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ"

יחזקאל פרק י"ח פסוק י"ז

"מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח..."

יחזקאל פרק כ"ב פסוק י"ב

"שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ..."

משלי פרק כ"ח פסוק ח'

"מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ ובתרבית (וְתַרְבִּית) לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ"

בבא מציעא דף ס' ע"ב:

אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

רש"י:

ד"ה נשך ותרבית: חד שווינהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין.

ספורנו:

ד"ה אל-תקח מאתו: כי זה דרך נאות להקימו כשתלווהו בלי נשך ותרבית.

רד"צ הופמן:

לדעת חז"ל אין הבדל בין נשך לתרבית ושני הביטויים משמשים הן לכסף והן לאוכל... הם שני ביטויים לציון הריבית לפי שתי התוצאות השונות שלה, באשר הלווה מפסיד ("נשך") והמלוה מרוויח ("תרבית").

רש"ר הירש:

"גר ותושב וחי עמך" (פסוק ל"ה) הוא מאמר מוסגר ו"מאתו" מתייחס אל "אחיך". – "אל-תקח..." הוא המשכו של "והחזקת בו".

העמק דבר:

ד"ה נשך ותרבית: לפי הפשט נשך בכסף שלוה על המסחור... ותרבית הוא הממציא תבואה בזריעה וכשגדל ומשלם היתרון לא מיקרי נושך את הלוה...