דברי ה' ליצחק

פסוק ג'

"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ"

רמב"ן:

ד"ה והקימותי את השבועה: אין צריך שיבטיח הקדוש ברוך הוא את יצחק שלא יעבור השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להינחם (שמואל א' ט"ו כ"ט), ואברהם אין לו זרע אחר, בעל ברית לאלוהים, והשבועה איננה על תנאי. כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (ל"ה י"ב), לא בעשו.
ונראה שזה המאמר "והקמותי את השבועה" ייחשב שבועה, ולכך תמיד יאמר בתורה (שמות ל"ג, א') "הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב", "אשר נשבעת להם בך" (שם ל"ב י"ג), כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת.
ורצה הקדוש ברוך הוא להישבע לכל אחד מן האבות, להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם, כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם, ולכן אמר (ויקרא כ"ו מ"ב) "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", כי כולם בעלי ברית לאלהים.

פסוק ה'

"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

רש"י:

ד"ה שמע אברהם: כשניסיתי אותו.

ד"ה וישמור משמרתי: גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושְבוּת לְשַבָּת (יבמות כ"א).

ד"ה מצוותי: דברים שאילו לא נכתבו, ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים.

ד"ה חוקותי: דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו.

ד"ה ותורותי: להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני.

ראב"ע:

ד"ה וישמור משמרתי: שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצוות וחוקים ותורות, וייתכן המצוות "לך לך" גם "קח נא את בנך".

רמב"ן:

(1)

ד"ה וישמור משמרתי: לשון רש"י בקולי, כשניסיתי אותו. "משמרתי" - גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת. "מצוותי" - מצות שאילו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים. "חוקותי" - דברים שיצר הרע ועובדי גילולים משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר, אלא המלך גזר חוקו על עבדיו. "ותורותי" - להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני.
ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה, עד שלא ניתנה, וכך אמרו (ב"ר צ"ד ג') בפסוק "ויתן להם יוסף עגלות" (להלן מ"ה כ"א), שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, שהיה עוסק בתורה, כשם שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא ניתנה תורה, והרי כתוב "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי". ושם אמרו שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה, והיה מלמד לבניו וכו'.
ויש לשאול, אם כן איך הקים יעקב מצבה (להלן כ"ח י"ח) ונשא שתי אחיות, וכדעת רבותינו (ב"ר ע"ד י"א) ארבע, ועמרם נשא דודתו (שמות ו' כ'), ומשה רבנו הקים שתים עשרה מצבה (שם כ"ד ד'), והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו. וביעקב דרשו (ב"ר ע"ט ו') ששמר את השבת וקבע תחומין. ואפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), שהיא מעידה על מעשה בראשית.
ואולי נאמר, "משמרתי" - שניות לעריות של בני נח, "ומצוותי" - גזל ושפיכות דמים, "חוקותי" - אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן, "ותורותי" - דינין ואיסורי עבודה זרה, שאלו כולן נצטוו בהן בני נח, והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצוות שלהן, וכמו שהזכירו עבודה זרה של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז י"ד ב'), ודרשו "במאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר ס"ד ו'), כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים, או לכהני ה', כגון שם ועבר ותלמידיהם, כעניין "והוא כהן לאל עליון" (לעיל י"ד י"ח).

(2)

ד"ה וישמור משמרתי: ועל דרך הפשט נאמר שיהא "משמרתי" - אמונת האלוהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו, וחלק בה על עובדי העבודה זרה, וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו. "מצוותי" - ככל אשר ציוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה. "חוקותי" - ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם. "ותורותי" - המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצוות בני נח כולן, שהן תורה להם.

רשב"ם:

ד"ה וישמור משמרתי: כגון מילה, דכתיב בה "ואתה את בריתי תשמור".

ד"ה מצוותי: כגון מצות שמונה ימים, דכתיב "כאשר ציוה אותו אלהים".

ד"ה חוקותי: לפי עיקר פשוטו (מצוות) השכליות, כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כולם היו נוהגין קודם מתן תורה, אלא שנתחדש ונתפרש לישראל, וכרתו ברית לקיימו.

ביאור, (רמבמ"ן):

והנראה בכתוב הזה שעניינו כמו שזכרנו פעמים רבות, כלל ואחריו פרט. ויהיה "משמרת" שם כולל לכל מאמר המודיע על האדם חובת המעשה שעליו לעשות. והוא משותף למצוה, חוקה ותורה. שאם יבוא החיוב ההוא מפאת רצון ה', פעמים שנתחייב לשומרו מחמת יראת הגדולה והכבוד, כמשמרת האב על הבן ויקרא "מצוה"; ופעמים שיהיה זה מחמת יראת העונש, כמשמרת האדון על העבד והמושל על העם, ויקרא "חוקה" או "גזירה"; ואם יהיה כמשמרת המורה על תלמידו, שלא יבוא בו החיוב מפאת רצון המצוה, כי אם מצד הטוב שיש בו לעושהו, שהמורה יורנו הדרך אשר יבחר להגיע אל ההצלחה, ייקרא "תורה".
והנה כל פקודי ה' הם מצד האמת – "מצוות" "חוקות" ו"תורות", כי יבוא בהם החיוב לאדם לשמרם משלוש פינות הללו יחד, מצד יראת הכבוד וגדולת המצוה, ומצד יראת העונש מאת אדון כל, ומצד שהן כולן עצות מאת המיטיב להגיע על ידם אל האושר האמתי. ואולם בבחינת האדם המצווה לעשותם, פעמים שיתגלה בהם יותר עניין המצוה ויתעורר האדם לעשותם מפאת יראת הגדולה, ופעמים שיתעורר עליהם מצד יראת העונש, ויש שיתברר לו בהם עצת ה' לטובתו; ולזה תמצא לפעמים שישתמש בעל הלשון בשמות הללו בלי הבדל וכוונת עניין, כי בערך אל נותן התורה והמצוה אין ביניהם הבדל כלל, ופעמים שיכוון אל ההבדל שזכרנו בבחינת האדם המחויב לעשותם, שבבחינת המשיג המקבלם פעמים שיקצר להשיג עניין אחד ויקבלו מפאת עניין אחר שיש בו.