יום השישי

בראשית פרק א, פסוקים כד - לא

לפסוקים כ"ד-כ"ה שואל אברבנאל:

למה יוחדו הדגים והעופות בברכה, ולא זכו אליה חית השדה והבהמה, שלא נאמר בבריאתם ברכת פריה ורביה?

נסה לענות לשאלתו (תשובה שונה מתשובתו של רש"י להלן).

רש"י כ"ב:

ד"ה ויברך: לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם, הוצרכו לברכה, ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא בירכן שלא יהא הוא בכלל).

פסוק כ"ד

"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן... "

נראה סותר לנאמר בפסוק כ"ה:

"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב"

נסה לישב סתירה זו!

פסוק כ"ז

"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"

נראה כסותר לנאמר בפרק ב' פסוקים י"ח-כ"ג.

רש"י:

ד"ה זכר ונקבה: ...ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר.

וכן פרק ב' פסוק ח':

ד"ה מקדם: ...ואם תאמר הרי כבר נאמר ויברא וגו' את האדם וגו', ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מידות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן: כלל שלאחריו מעשה, הוא פרטו של ראשון "ויברא" וגו' "את האדם" - זהו כלל. סתם בריאתו מהיכן, וסתם מעשיו. חזר ופירש "וייצר ה' אלוהים" וגו' ויצמח לו גן בעדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב "ויצר ה'" וגו' "מן האדמה כל חית השדה", כדי לפרש "ויבא אל האדם" לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק.

רש"י מישב סתירה זו, באומרו כי התורה הולכת כאן בדרך סגנונית מיוחדת.

מהי הדרך הזו?

היכן מצינו עוד - בפרשת בראשית - שהתורה הולכת בדרך זו?

היכן מצינו עוד מקומות בתנ"ך, בהם מסופר סיפור בדרך זו?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר