מנחה

רשב"ם, פרק ב' פסוק א':

כבר פירשתי לשון דורון בבראשית, מגזרת (שמות ל"ב ל"ד) "לך נחה את העם".

באור, (רבי שלמה דובנא) בראשית ד' ג':

ד"ה מנחה: שרשו "מנח", והראיה במה שנהגו לקרוא במשנה מנחות (המ"ם בשווא) כמו מן "שפחה" – "שפחות", מן "שמלה" - "שמלות". ואילו היה מנחה משורש "נחה" היה ראוי להקרא בלשון רבים מנחות (מ"ם בחיריק) כמו "מצוות" מן מצוה.

באור, (רבי נפתלי הרץ ויזל), ויקרא ב' א':

לדעתי מילת מנחה – דורון, לעשות נחת רוח למקבלו. וקרוב לו בענין שם "מנוחה", אלא שעל הקרבן בא שם מנחה להבדילו בשם. וזה דרך הלשון להרבות השמות ליחד הדברים, וכן "שלמים" (השי"ן בשווא), שאינו במשקל שאר השמות, לא מן שָלום, ולא מן שִילוּם. ואין טעם שנקראת זאת מנחה לפי שבאה מן הצמחים.

הכתב והקבלה:

שם "מנחה" ישמש גם על המס והארנוני הניתן מן העבד אל יד המושל כמו (שמואל ב' י"ח) "ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה". מזה נראה שהוא משורש "נוח", שהוראתו גם ההשפלה וההורדה מלמעלה למטה, כמו "כאשר יניח ידו", שהוא הפך "ירים ידו" (שמות י"ז). ולפי זה שם "מנחה" דבר שהעבד מראה בו הכנעתו לאדוניו, יורה בו שפלת מדרגותו נגד מי שנתעלה עליו במדרגה ("הינגעבונג אונטערווערפונג"). ולכוונה זו ישמש שם מנחה בשילוח גם על כל מנחה הנתונה מאדם לחברו, כמו (בראשית ל"ב) "מנחה לעשו אחיו", שרצה יעקב להראות לעשו שהוא נכנע לו ומכבדו.
ולהיפך – על המתנה הניתנת מן הנכבד אל השפל ממנו במדרגה, הונח השם "משאת" (בראשית מ"ג ל"ד) "וישא משאת מאת פניו... ותרב משאת בנימין ממשאות כלם", על שם התנשאות המקבל בקבלת מתנה זו להיות יקר בעיני הנותן לכבדו בזה...
והנה העני שביתו ריקן ואין בידו מאומה להקריב ממנו קרבן, רק עשירית האיפה, והמעט הזה שבידו יביאהו קרבן, יראה בזה גודל כניעתו יותר מן העשיר המביא פר; לכן על קרבן זה שהוא מעט מאוד בכמותו הונח השם: "קרבן מנחה".

שד"ל:

מנחה - עיקרו שרש "נוח", כטעם "ריח ניחוח", אף על פי שאחר כך נתקבלה כאילו היא שרשית, ואמרו מנחה בנו"ן נחה, (כלומר בשווא נח), גם אמרו מנחות (המ"ם בשווא) כמו "שפחות", כאילו המ"ם שרשית.

רבי דוד הופמן, בפירושו לויקרא "Leviticus" עמוד 89, בדברו על מהות המנחה:

הגם שקרבנו של הבל (בראשית ד, ג'-ד') העידה על דעותיו המשובחות, עם כל זה הרי אינו אלא מנחה, היינו דורון. הן אמנם הביא מצאנו ומבקרו, אבל הבקר והצאן, בעלי החיים, לא סימלו בשבילו את חיי עצמו כמשועבדים לבורא יתברך ותלויים בחסדו, אלא היוו רק חלק מקניינו, בהקבלה לקרבנו של קין שהביא מפרי אדמתו.
נח, שראה בעיניו את חורבנו של עולם מלא שכוח אלוקים ואת הצלת נפשו ע"י נס מן השמים, היה הראשון שהכיר שכל חייו מתנת אלוקים הם ומתקיימים ברצון הבורא, ונתן ביטוי לחוויה זו ע"י קרבן בהמה, קרבן עולה. הדם הנזרק על המזבח כנפש החי סימל את נפש האדם ואת חיי האדם. וע"י הבאת קרבנו ניתן ביטוי להרגשת נח, שלא רק קנייניו הם ברשות הבורא, אלא כל כולו, נפשו ובשרו נתונים למי "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".