הלכות שונות

שים לב לקשר שבין הפרשיות:

I - א'-י';         II - י"א-י"ג;         III - י"ד;         IV - ט"ו-כ"א;

ראב"ע, פסוק י"ד:

ד"ה ראשונים: שחילקו הארץ ונסמכה פרשה זו כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה. על כן כתיב אחרי זאת "נפש בנפש עין בעין שן בשן", והטוען כי חברו הסיג גבולו יביא עדים.

פסוק ט"ו:

ד"ה על כן לא יקום עד אחד: בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר, רק על פי שני עדים דרך קצרה כי במקום אסר על פי שנים עדים.

עקדת יצחק:

לפי שכבר נתן רשות להבדיל עדים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשוגג כנזכר, ואפשר שילמדו לעשות כהנה לצרכים אחרים – לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו ויסיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים או השבטים, לזה באה המצווה הכללית: "לא תסיג גבול רעך".

פסוק י"א

"וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ..."

רש"י:

ד"ה וכי יהיה איש: על ידי שנאתו הוא בא לידי "וארב לו". מכאן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה - סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על "לא תשנא", סופו לבוא לידי שפיכות דמים. לכך נאמר "כי יהיה איש שונא לרעהו" וגו', שהיה לו לכתוב "וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש".

פסוק י"ג

"לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו"

רמב"ן:

ד"ה לא תחוס עינך עליו: שלא תאמר: הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגין את זה, ונמצאו שנים הרוגין? לשון רש"י מספרי (שופטים קפ"ז). והטעם, שלא תאמר: כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי. והנכון, כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות "ובערת הרע מקרבך", והיא מצוות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצוות לא תעשה שלא יינצלו מידינו, לא מפני מוראם, ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל י"ג ט'). ואמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב י"ז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. "וקצותה את כפה לא תחוס עינך" (להלן כ"ה י"ב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי, ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין ציווה (להלן פסוק כ"א) שלא ירחמו עליהם, בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה. וטעם "וטוב לך" - כי ביעור הדם הנקי מצווה וטובה גדולה לך להציל ממוות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים.

ועיין גם רמב"ן, פרק ז' פסוק ט"ו:

ד"ה והסיר ה' ממך: ... והזכיר תחילה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי עבודה זרה, ולכך אמר "ואכלת את כל העמים" - שתכריתם, כענין שנאמר "כי לחמנו הם" (במדבר י"ד ט'), "כי אכל את יעקב" (תהלים ע"ט ז') "ואכלוהו ויכלוהו" (ירמיה י' כ"ה), וכן רבים. ואמר "לא תחוס עינך עליהם" - כאשר הזכרתי (בפסוק י"ב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט.

רמב"ן, שמות כ"ב י"ז:

ד"ה מכשפה לא תחיה: אמר למעלה בכל חייבי מיתות מות יומת (לעיל י"ד ט"ז, כ"א י"ב), והטעם שהוא חייב מיתה, ומצות עשה עלינו להמית אותו ממה שנאמר "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ז ז'), או מזה בעצמו שיצווה יומת, אבל בכאן לא אמר "מכשפה מות תמות", כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה. והטעם, מפני שהיא טמאת השם, רבת המהומה, והשוטים נפתים אחריה, החמיר בה בלאו, וכן בכל מרובי התקלה, כגון שאמר במסית "ולא תחמול ולא תכסה עליו" (שם י"ג ט'), ואמר ברוצח "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" (במדבר ל"ה ל"א).

פסוק י"ג

"וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל"

תרגום אונקלוס:

ותפלי אשדי (=שופך) דם זכַּי מישראל.

הכתב והקבלה:

כל זמן שלא נעשה דין ברוצח' אז דם הנשפך מההרוג כאילו מגולה על פני האדמה, כי לא תקבלנו ולא תכסה עליו לעיני כל עובר, כדי לתבוע את עלבון הנרצח – וכאשר נידון הרוצח, אז תתרצה האדמה לכסות דם ההרוג ויכופר לארץ כדם שופכו, ובזה נבער ונשבית את הדם הנקי שלא יתראה עוד.

ביאור:

דם הנקי: כעניין פסוק י' "והיה עליך דמים", שפירושו תביעת או חוב דמים, אף כאן פירושו חובת דם של נקי הנהרג.

פסוק י"ד

"לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל..."

רש"י:

ד"ה לא תסיג: לשון "נסוגו אחור" (ישעיה מ"ב י"ז), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חבירו למען הרחיב את שלו. והלא כבר נאמר (ויקרא י"ט י"ג) "לא תגזול", מה תלמוד לומר "לא תסיג"? - לימד על העוקר תחום חבירו, שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר "בנחלתך אשר תנחל" וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום "לא תגזול".

רמב"ן:

ד"ה לא תסיג: אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחילקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ועל כן אמר "אשר גבלו ראשונים" - הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר "בנחלתך אשר תנחל" וגו' - וטעם המצוה הזאת, שלא יחשוב אדם לומר: אין חלקי אשר נתנו לי שווה כמו חלק חברי, כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן ציווה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא, ולא ישנה הגבולין כלל, לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת ממה שציווה (במדבר כ"ו נ"ו) "על פי הגורל תיחלק נחלתו בין רב למעט", ואמר (שם ל"ד י"ז) "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם" וגו'. ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ, שעובר בשני לאוין, יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים" שלא ישנה התחום הישן בסתר, ויאמר: בכאן היה מעולם, והזהיר הכתוב בהווה, כי התחום החדש ניכר וידוע הוא, ואין אדם משנה אותו. וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם): מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה? - תלמוד לומר "לא תסיג גבול רעך", והוא באמת פשוטו של מקרא.

ספר החינוך:

שורש המצוה (=טעם המצוה) מעניין גזל ידוע הוא, שהשכל מעיד עליו ותועלת הכל היא.

ועיין רמב"ם, הלכות גנבה ז' הלכה י"א:

המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חברו בתוך תחומו אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה - הרי זה גזלן; ואם הסיג בסתר - הרי זה גנב; ואם בארץ ישראל הסיג הגבול - הרי זה עובר בשני לאווין, בלאו גניבה או בלאו גזילה ובלאו "לא תסיג" – ואין חייב בלאו זה אלא בארץ שנאמר "בנחלתך אשר תנחל".

פסוק ט"ו

"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ... עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה..."

רש"י:

ד"ה על פי שני עדים: ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים.