חלוקת הארץ

הפסוקים האלה שאנו עוסקים בהם בגיליוננו הם קשים מאוד, והרבה התחבטו ראשונים ואחרונים להבינם.

נראה שיש בסדרי חלוקת הארץ שני פרינציפים מנוגדים:

1. "בגורל יחלק את הארץ".

2. "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו".

כיצד יתקיימו שני אלה יחדיו?

אברבנאל הצליח לפרט את הקשיים המרובים שמעוררים פסוקינו הן בתוך עצמם, הן בהשוואה לנאמר ביהושע י"ז.

לשם הקלה על הלומד, נביא בזה חלק מפירושו, הכולל קיצור דעת רש"י ודעת רמב"ן, ביקורתו על כל אחד מהם, והצעת דרך שלישית לישוב כל ההדורים. בדבריו אלה ימצא הלומד גם תשובות לחלק משאלותינו. ואלה דבריו:

כשיעוינו דרכי המפרשים מצאנו שני דרכים. האחד הוא דרך רש"י שכתב כאן: לשבט שהוא מרובה באוכלוסין יתנו חלק רב וכו', ואע"פ שלא יהיו החלקים שווים, לא עשו זה אלא עפ"י הגורל והגורל עפ"י רוח הקודש...
והדרך השני לרמב"ן שכתב, שהיו בדבר שני חילוקים, החילוק הראשון היה לשנים עשר שבטים, שעש מהארץ שנים-עשר חלקים שווים, ונטל השבט רב האוכלוסין חלק שווה לשבט מעוט האוכלוסין, והחילוק השני היה בין השבט עצמו שנתחלק חלקו בין משפחותיו... והרב (= רמב"ן) יפרש מה שנאמר "לרב תרבה נחלתו..." על החלוקה השנית אשר לשבט בין משפחותיו. ויפרש מה שאמר אחר כך "אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם". על החילוק הראשון, שיחלקו את הארץ לשנים-עשר חלקים שווים, ושעליו אמר גם כן "עפ"י הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט", ר"ל בין שיהיה השבט רב העם או מעט העם תמיד ייקח חלקו בשווה...

נדלג על ביקורתו לדברי רש"י וימצאם הלומד מדעתות. וזו ביקורתו לדברי הרמב"ן:

לדבריו היה ראוי שיזכור במצוות החילוק הראשון תחילה שהוא קודם לכל הקדימות והחילוק השני הנמשך ממנו יזכור אחריו והוא בהפך ממה שפירש הרב הפסוק הראשון: "לאלה תחלק הארץ בנחלה" על החילוק השני מהמשפחות ויפרש "אך בגורל תחלק הארץ" שכתוב אחריו על החילוק הראשון מהשבטים, שהוא קודם לו.
ואיך יזכור החילוק השני שהוא מסובב, מן הראשון תחילה והחילוק הראשון שהוא סיבתו יזכור אחריו?!
והקשה עוד לרב, כי אם היו שני חילוקים בדבר, כמו שאמר, לא היה ראוי שיצווה על השני אלא אחרי צוואתו על הראשון, ואיך אם כן בסדר אלה מסעי יצווה על החילוק השני בפסוק "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם", מבלי שיזכור דבר שם מן החילוק הראשון.

ורק עתה אחרי שביקר קשות את שני הפרשנים יביא את הצעתו הוא:

ומפני זה כולו שערתי אני בזה דרך אחר, והוא שבחלוקת הארץ היה ראוי שיובחנו שתי בחינות: האחד המחוז אשר בו יינתן לשבט חלקו, והשנית כמות הארץ שיתנו לו באותו המחוז אשר בו ייפול נחלת כל שבט, ראה יתברך, שיתבאר בגורל כדי שלא תיפול קטטה בין השבטים, בהיות המחוז האחד יותר משובח מן האחר...
אמנם העניין השני והוא מנחלת הארץ ר"ל כמותה ר"ל כמה יינתן לכל שבט, זה לא היה מן הגורל, אבל היה מסור ליהושע ולאלעזר ולנשיאי ישראל, שיראו בכל שבט ריבוי אנשיו ולרב ירבו נחלתו ולמעט יתנו חלק קטן.
ולפי זה לא נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שווים, כדברי הרמב"ן, ולא היה ריבוי החלק ומיעוטו על פי הגורל כדברי רש"י, שסבר שהיה משמש הגורל להודיע המחוז וכמות המלך גם כן...
והנה אחרי כן לא דברה התורה אלא מחלוקה אחת בלבד, "לאלה תחלק הארץ" – שלשבטים שזכר תחלק, אבל לא לפקודים, אלא לרב יתנו חלק רב ולמעט אוכלוסין ימעיטו נחלתו, וזהו (כ"ו, נד) "איש לפי פקדיו יתן נחלתו". ואמר "במספר שמות השבטים" – כפי מה שהם.
ואמנם החלוקות הפרטיות מהמשפחות ומבתי אבות ומהגברים לא זכרתם התורה, כי בידוע שהאנשים יעשו אותם ביניהם.

ואשר לפירושו של הרמב"ן לדברי שבט מנשה ביהושע י"ז נביא בזה דברי י. קויפמן בפירושו ליהושע[*]. דבריו מכוונים נגד אלה ממפרשי הגויים, הטוענים שהפרק מלא "חזרות וגיבוב דברים והוספות ועיבודים ובלבולים עד בלי די". ואלה דבריו נגד טענותיהם:

הסיפור הוא אחיד ובנועי יפה ואין הוא "מבולבל" ואין בו חזרות בתוכנו, אעפ"י שהמילים חוזרות...
לבני יוסף יש שלוש טענות: א. הם עם רב. ב. אדמתם מכוסה יער ואין בה די שדות מזרע.
ג. העמק הטוב הוא בידי הכנענים. אבל הטענות מופיעות לא בבת אחת, אלא בזו אחר זו, ובהתאמה לכך יש בסיפור מדרג טבעי. הטענה הראשונה היא רק (יד): "ואני עם רב". והמשמעות – המקום צר. היער והכנעני אינם נזכרים... יהושע אומר: אם רבים אתם בראו לכם את היער, ואז תהיה לכם עוד אדמה... הם אומרים: בירוא היער לא יספיק, כי העמק הוא בידי הכנעני. והכנעני הוא טענה חזקה, יש לו "רכב ברזל". אבל גם טענה זו לא מועילה. "עם רב" כולל שניים דברים: צרכים מרובים וגם "כח גדול", ויהושע אומר: "מכיוון שאתם רבים וכח גדול לכם, עשו את שני הדברים: בראו את היער והורישו את הכנעני".

וישווה הלומד דבריו לדברי הרמב"ן ויראה שהם קרובים לדבריו.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] "ספר יהושע" מבואר בידי יחזקאל קויפמן, הוצאת קרית ספר, ירושלים 1959, עמוד 207.