חמישים צדיקים אשר בתוך העיר

לשאלה א בגיליוננו נביא בזה את דברי בובר על פרקנו מתוך מאמרו "סגנון המלה בספורי התורה":[1]

ועתה נרקם אותו דושיח מופלא, שהוא בעיני ולהאוזן בחזקת "גדול פרע" מאוחר. הוא נסב ביסודו של דבר על השאלה, אם אין ביד חוג אנשים חף מפשע... לאפשר, כביכול, לאלוקים 'לשאת' את עוונה של העדה החוטאת אשר בקרבה חי אותו חוג. ועל שאלה זו מציל האדם מפי האלוקים את התשובה החיובית. אותם חפים מפשע נקראים צדיקים, שבע פעמים נאמרת מלה זו אשר בה מתפתחת עתה, כביכול, "הצדקה" האמורה למעלה.

[שם התואר (צדיק) שקודם לכן לא שימש אלא לגבי נח, בא בספר בראשית רק עוד פעם אחת, בסיפור התכוף למעשה סדום; שם נוקט מלך פלשתים לשון שיש בה משום בת קול לדברי אברהם, שעה שהוא שואל את האלוקים (כ' ד'): "הגוי גם צדיק תהרוג?"]

משנמלא המספר הקדוש נמנע הכתוב מן השמוש במלה זאת בחמש התשובות ובארבע השאלות האחרונות. והנה השאלה הראשונה מסתיימת באימרה שאין כמוה לצמצום של עוז ותום אף בספר איוב: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" והקורא הער אינו יכול שלא לעמוד על כך שלשון משפט שבכאן נמשך אחרי אותו משפט שבא כמה פסוקים קודם לכן. לא גדול מאוחר אלא מסכת ספורית אורגנית. את הדברים שדבר אלוקים אל נפשו (=י"ח פסוקים י"ז-י"ט) לא שמע אברהם ואף אינו רומז אליהם, אולם המספר (=הכתוב) מחזיק במלה המנחה; ושעה שהוא חוזר ומעלה אותה כאן, כופה עצמו עלינו קשר הגומלין של שני הפסוקים, עד שנחוש בתנועת רצוא ושוב ביניהן. מכאן – האלוקים המצווה את המשפט על האדם, ומכאן – האדם, עפר ואפר, התובע את המשפט מיד אלוקים.

לשאלה ב יושם לב לכך שרש"י משתדל להשלים את פסוקנו, כדי שתהיה האנטיתזה המרומזת (הכצעקתה... ואם לא...) והבלתי שלמה מושלמת ומקבילה. זו דרכו של רש"י בהרבה פסוקים שמבחינת תוכנם יש בהם אנטיתזה, אך אין היא מבוטאת מבחינה צורנית בהקבלה ניגודית. ועין במדבר ט"ז כ"ט ד"ה לא ה' שלחני. וכן עין דברי רש"י בראשית ד' ז', ועין גיליון בראשית תשט"ז ב5.

לדברי שד"ל יובאו בזה דבריו בבכורי עתים, שנת תקפ"ט, עמ' צ"ד:

"אם" מורה תנאי והה"א מורה על התימה (איוב ל"ט): "התתן לסוס גבורה התלביש צוארו רעמה", או ספק (במדבר י"ג): "החזק הוא הרפה". ולא מורה הה"א על תנאי מעולם; ולא יורה "אם" על תימה או על ספק, אלא אם כן לפניו ה"א, כי ישתמשו במלת "אם" שלאלכפול הלשון. כמו (בראשית י"ז) "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד"; (בר' כ"ד): "ההצליח ה' דרכו אם לא". ונכפלה הה"א בדרך חזרות במה שנ' "החזק הוא הרפה". ומה שכתוב "מה כחי כי אייחל ומה קצי כי אאריך נפשי, אם כח אבנים כוחי אם בשרי נחוש", לא יסתור דברי ואין ללמוד ממנו שיבוא "אם" בלשון תימה גם בלא ה"א שתקדם לו. כי באמרו "מה כחי... ומה קצי..." הלא זה כאלו אמר: הגדול כחי כי אייחל? הקצי ארוך כי אאריך נפשי?! על כן אמר אחריו "אם", כי הוא כאלו נאמרה ה"א לפניו.
וכן נבין כי אי אפשר שיהיה טעם "הכצעקתה" הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה – אם כצעקתה עשו – אעשה בהם כלה, כי אין הה"א מורה על תנאי כלל.

המעוניין להעמיק יותר בשאלה ג יעיין במאמרו של מ' וייס "מבעיות תורת הגמול",[2] העוסק בפרקנו.
------------------------------------------------------------------------------------

[1] מתוך הספר "דרכו של מקרא", מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ד, עמוד 298.

[2] תרביץ כרך ל"א, ניסן תשכ"ב, עמודים 251-250.