"ואך את דמכם..."

הפסוק שבו דן גיליוננו לקוח מתוך הקטע העוסק במצוות בני נח, והוא קשור קשר הדוק למה שנאמר לפניו ולמה שנאמר אחריו. עיין לזה בגיליון נח תשי"ז.

הפעם עוסק גיליוננו רק בשני חלקיו הראשונים. לדעת הראב"ע החלק הראשון "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" הוא כלל של אסור שפיכות דמים והחלקים הבאים של פרקנו הם פרטיו, ואולם לדעת רש"י כל חלק קובע דין בפני עצמו. החלק הראשון אינו לפי דעה זו האוסר שפיכות דמים בכלל אלא – אבוד עצמו לדעת. ויפה פירשו בעל באר יצחק:

בדבור זה וכן בדבורים הסמוכים שאחריו דרשו חז"ל יתורא דקראי כדרכם הטוב, וכל מאמר מורה ענין בפני עצמו.
והנה אין לפרש "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" על אחד ההורגו.
(כלומר: על הריגת אדם את חבירו), שהרי כתוב אחר-כך "ומיד האדם"...

ובזה מסכים רש"י עם דברי חז"ל במדרש. אבל יחס למלה "אך" שונה פירושו מפרושם. חז"ל מפרשים "אך" זה כמצמצם את הבא אחריו, והוא על פי מידה שניה מל"ב מידות שהתורה נדרשת בה:

ממעוט כיצד? המעוט בשלש לשונות "אך", "רק", "מן". "אך" – למעט, כמו (בראשית ז' כ"ג) "וישאר אך נח" שאף נח היה גונח דם מפני הצינה (כלומר: גם נח לא נשאר בכל שלמותו ובריאותו);
כיוצא בו (ויקרא כ"ג) "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים" – מיעט שאינו מכפר אלא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים. (כלומר: כח של יום הכפורים מוגבל). כיוצא בו "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – יכול כשאול או חנניה מישאל ועזריה? ת"ל: "ואך"!

ואילו לפי רש"י יש לפרש את "אך" של פסוקנו לפי פשוטו – כמלה הבאה להעמיד בניגוד למה שבא לפניה (ולא לצמצם את מה שבא אחריה). ולניגוד זה הוסיף הסבר ר' דוד הלוי סגל, (הט"ז) בפירושו לרש"י "דברי דוד":

יש לתת טעם היאך תלה מיתת עצמו בהיתר נטילת נשמה של בהמה? כל דם רציחה היה לו להזכיר, שלא ידמה אדם לבהמה! ונראה בדרך זה, שהבהמה היא של הקב"ה, והיתה אסורה לאדם בשפיכות דמה, אלא שהקב"ה ויתר לנח שישפוך דמה, אם כן יסבור אדם שהותר גם במיתת עצמו, דהוה אמינא כיון שהוא ממית לעצמו – מי מוחה בידו? קמ"ל!

לשאלה ג' יעויין גם בדברי הראב"ע בסוף שירת האזינו, ד"ה ראו עתה כי אני אני הוא. גם שם מתנגד הראב"ע לרוצים למצוא רמז להשארת הנפש ולשכר ועונש לאחר המיתה בפסוקנו.

שאלה ד', שהיא עיקר גיליוננו, עוסקת בשאלה הגדולה: היש בחירה לבעלי-חיים, וכתוצאה מכך היתכן עונש לבעלי-חיים?
הרמב"ן כבר עסק בפירושו בשאלה זו בהתנגדו לפירוש רש"י, פרק ו' פסוק י"ד:

ד"ה כי השחית כל בשר: אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן.

ואילו לדעת הרמב"ן – בהתאם למה שהוא אומר לפסוקנו בפירושו הראשון – גם שם לא מדובר כלל על השחתת בעלי-החיים אלא יש לפרש "כל בשר" – כל בני האדם. וראייתו – בין שאר הראיות – מפרשתנו ו' י"ז "כל בשר אשר בו רוח חיים".

לדעתו, ברצות התורה לכלול גם בני אדם, גם בעלי חיים, אינה מכנה אותם בכינוי "כל בשר" אלא מוסיפה "כל בשר אשר בו רוח חיים", אבל באמרה "כל בשר" אינה מכוונת אלא לאדם בלבד.
ובהתאם להשקפתו זו יפרש גם את בראשית ח' א' (ושוב בניגוד לרש"י):

ד"ה ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה: הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש (=בעלי חיים) זכות או חובה, זולתי באדם לבדו.

אם כן כאן הרמב"ן תמים דעים עם השקפת הרמב"ם במורה נבוכים שהובאה בגיליוננו. אך נראה שפסוקנו עומד בסתירה לדעה זו. שהרי לכאורה נראה שנאמר בו במפורש שבעלי-חיים יבואו על עונשם. ולכן נסו המפרשים לפרש כל אחד כדרכו כדי ליישב תמיהה זו. נוסיף כאן עוד דעה אחת השונה מכל מה שהובא בגיליון:

            נפתלי הירץ ויזל, בפירושו לבראשית "אמרי שפר":

הנני חושב, כי מלת "חיה" שבכתב זה איננה חיה רעה או חית השדה אבל היא נשמת האדם כי היא נקראת חיה בכתובים כמו (תהלים קמ"ג) "דכא לארץ חיתי" (תהלים ע"ד) "חית ענייך אל תשכח לנצח...", כי שם "חיה" לנשמת האדם תאר יקר, יורה על היותה חיה חוץ לגוף, ושהיא בעלת כח להדבק בחיים עליונים... כל מקום שנזכרה מלת חיה כמשמעות "החיה והבהמה" סמכו אצלה שם לווי ויאמרו "חיה רעה" או "חיתו ארץ" או "חית השדה" או שכתוב אצל בהמה ועוף ולמד מענינו, אבל לא נזכר שם "חיה" סתם מבלי שנסמך אל ענין המורה על חיה רעה, ... "מיד כל חיה אדרשנו": שאם תראו רוצח מאריך ימים ומת כמות כל האדם, אדרש דם הנרצח מיד חיתו ועתיד ליתן הדין לפניו ית'.